בסוף המופע אני מוציא ארנב מהכובע. אני עושה את זה תמיד בסוף, כי ילדים אוהבים בעלי חיים. אני לפחות אהבתי כשהייתי ילד. ככה אפשר לסיים את המופע ברגע השיא, הרגע שבו אני מעביר את הארנב בין הילדים והם יכולים ללטף אותו להאכיל אותו. פעם זה באמת היה ככה. היום הילדים קצת פחות מתרגשים, אבל, בכל זאת אני משאיר את הארנב לסוף. זה הטריק שאני הכי הכי אוהב זאת אומרת זה שהכי אהבתי. העיניים שלי נשארות כל הזמן על הקהל. היד נכנסת לתוך הכובע מגששת עמוק בפנים עד שהיא מוצאת את האוזניים של קאזאם, הארנב שלי. ואז – א־לה־קאזים א־לה־קאזאם – אני מניף אותו החוצה. כל פעם זה מפתיע מחדש, עזבו את הקהל, אותי. כל פעם שהיה היד שלי מגששת את האוזניים המצחיקות האלה בתוך הכובע אני מרגיש כמו קוסם. ואפילו שאני יודע איך זה עובד, החלל המוצפן בשולחן והכל זה בכל זאת כמו כישוף אמיתי.

在表演快结束的时候我会从帽子中变出一只兔子来。我总是把这个环节放在最后，因为孩子们都很喜欢小动物。至少我小时候很喜欢。如此一来我就可以在一个高光时刻结束演出，把兔子交到孩子们手中，让他们摸摸它。曾经确实是这样。今天的孩子们对这个就没那么感兴趣了，不过尽管如此，我还是会把兔子的环节保留到最后。这是我最最喜欢的——更确切地说，这是我曾经最最喜欢的——戏法儿了。我的眼睛会一直紧紧盯着观众，手伸进帽子里，在里面深深地摸索着，直到我找到卡扎姆的耳朵——我的兔子名叫卡扎姆。紧接着，「阿——啦——卡吉姆，阿——啦——卡扎姆！」，我就把它拎了出来。每一次都像第一次那样充满惊奇，不光观众这样觉得，我自己也是如此。每当我的手在帽子里触碰到那滑稽的耳朵时，我都觉得自己像一个魔法师。而就算其中的门道，比如桌子里的暗格，一切的一切，我都一清二楚，这整个过程还是如同真实的魔法一般。

גם בשבת ההיא ב־ל’ השארתי את הטריק של הכובע לסוף. הילדים ביום־ההולדת הזה היו ממש אדישים. חלק מהם ישבו עם הגב אלי וראו סרט של שוואצנגר בכבלים. חתן השמחה בכלל היה בחדר אחר, משחק במשחק וידאו חדש שקיבל. הקהל שלי הצטמצם למשהו כמו ארבעה ילדים. זה היה יום חם במיוחד, הייתי רטוב כולי מתחת לחליפה, רציתי רק לגמור וללכת הביתה. דילגתי על שלושה להטוטי חבלים ועברתי ישר לכובע. היד נעלמה עמוק בתוכו והעיניים שקעו לתוך אלו של ילדה שמנה וממושקפת. המגע הנעים של האוזניים של קאזאם הפתיע כמו תמיד: ”א־לה־קאזים – אל־לה־קאזאם!” דקה נוספת בחדר העבודה של האב, ואני מתחפף מפה עם צ’ק של שלוש־מאות שקל. משכתי את קאזאם מהאוזניים, ומשהו בו הרגיש קצת שונה, קל יותר. היד התרוממה באוויר, העיניים עדיין תקועות בקהל. ואז – פתאום הרטיבות הזאת בקצה הפרק והילדה השמנה עם המשקפיים שמתחילה לצרוח. בידי הימנית החזקתי את ראשו של קאזאם, עם האוזניים הארוכות ועיני הארנב הפעורות שלו. רק הראש, שום גוף. הראש, והמון־המון דם. השמנה המשיכה לצרוח. הילדים שישבו עם הגב אלי הסתובבו מהטלוויזיה והתחילו למחוא לי כפיים. מהחדר השני הגיע הילד עם משחק הווידאו החדש שלו. כשראה את הראש הערוף התחיל לשרוק בהתלהבות. הרגשתי איך ארוחת הצהריים עולה לי לגרון. הקאתי לתוך כובע הקסמים שלי והקיא נעלם. הילדים מסביבי השתוללו משמחה.

同样，在那次星期六的演出中，我也把这个戏法儿留到了最后。这个生日派对上的孩子们对我实在是提不起兴致。他们中的一部分背朝我坐着，在看闭路电视里放的施瓦辛格的电影。过生日的那个男孩压根儿就在另一个房间里玩着他刚收到的电子游戏机。我的观众只有硕果仅存的四个孩子。那天天气格外地热，演出服里面的我已经完全湿透了，一心只想着结束表演然后回家。我跳过了三根彩带的环节直接开始了帽子的部分。我的手消失在了帽子的深处，目光则落在了一个戴着眼镜的胖胖的小女孩上。卡扎姆的耳朵那柔软的触感一如既往地让我感到惊奇。「阿——啦——卡吉姆，阿——啦——卡扎姆！」待会儿在孩子父亲的书房里再呆一分钟，然后我就可以拿着三百谢克尔的支票溜之大吉了。我拽着卡扎姆的耳朵，随机感到有些不对劲，它轻了许多。我把手举到了空中，目光依然锁定在观众身上。然后——我手腕上突然觉得湿湿的，那个胖胖的戴眼镜的小女孩开始尖叫了起来。我右手中抓着的是卡扎姆的头，它有着长长的耳朵和它那瞪得巨大的兔子眼睛。只有头，没有身子。只有头，以及好多好多血。那个胖女孩一直在尖叫，那些背对我坐着的孩子们也从电视机那转过身，并向我鼓起掌来。过生日的男孩也带着他的新游戏机从另一个房间里过来了。他一看到那个没了身子的脑袋时，就兴奋得直吹口哨。我只觉得我胃里的午饭返到了嗓子眼儿，一口呕在了我的魔术帽里。然后呕吐物就消失了。孩子们围着我，高兴得几乎发狂。

בלילה שאחרי ההופעה לא נרדמתי. בדקתי את הציוד עשרות פעמים. לא הצלחתי למצוא שום הסבר למה שקרה. לא הצלחתי גם למצוא את גופו של קאזאם. בבוקר הלכתי לחנות הקוסמים. גם להם לא היה הסבר. קניתי ארנב. המוכר ניסה לשכנע אותי לקחת צב. ”ארנבים זה פאסה,” הוא אמר. ”עכשיו הולך רק צבים. תגיד להם שזה צב נינג’ה והם ייפלו מהכיסא.” בכל זאת קניתי ארנב. גם לו קראתי קאזאם. בבית, על המזכירה האלקטרונית, חיכו לי חמש הודעות. כולן הצעות עבודה. כולן מילדים שהיו בהופעה. באחת מהן הילד אפילו עמד על זה שאשאיר אצלו את הראש הערוף כמו שעשיתי במסיבה ב־ל’. רק אז נזכרתי שלא לקחתי משם את הראש של קאזאם.

演出后那晚我根本无法入睡。我翻来覆去地检查着那些道具，却找不出任何发生这种事情的理由。我也找不到卡扎姆的身子。第二天早上我去了魔术用品店，那里的人也不知道该如何解释。我就买了只兔子。那个店员试图说服我买一只乌龟。「兔子已经过时了。」他说，「现在流行的是乌龟。你就跟他们说这是忍者神龟，他们能兴奋得从椅子上掉下去。」尽管如此我还是买了只兔子。而且我还是给它取名叫卡扎姆。回到家时，电话答录机里有五条留言等着我。全都是工作邀约。全都来自那些看过我上次演出的孩子们。在其中一条留言里，有个孩子甚至坚持要求我到时候把脱离了身子的脑袋留给他，就像我在上次表演时做的那样。我这才回想起来，我都没有把卡扎姆的脑袋从那儿带走。

ההופעה הבאה שלי היתה ביום רביעי. יום־הולדת של בן עשר ברמת־אביב ג’. הייתי עצבני במשך כל ההופעה. לא מרוכז. הקסם עם המלכות התפספס לי. כל הזמן רק חשבתי על הכובע. בסוף זה הגיע: ”א־לה־קאזים – א־לה־קאזאם!” המבט החודר בקהל, היד בתוך הכובע. לא הצלחתי למצוא את האוזניים, אבל הגוף היה בדיוק במשקל הנכון. חלק, אבל במשקל הנכון. ואז שוב הצרחות. צרחות וגם מחיאות כפיים. זה לא היה ארנב ביד, זה היה תינוק מת.

我接下来的那次演出是在一个星期三。一个住在拉玛特·阿维夫第三区的十岁男孩的生日派对。整个表演过程中我都非常焦虑。我没法全神贯注。表演红桃皇后的戏法儿时我不停地出错。从头到尾我都一直在想着那顶帽子。这个时刻终于来了：「阿——啦——卡吉姆，阿——啦——卡扎姆！」我用深峻的目光注视着观众，手伸进帽子里。我没有摸到耳朵，但是那身子的重量倒是没错。很光滑，但是重量没错。于是又是一阵尖叫声。尖叫声伴着掌声。我手里的不是一只兔子，而是一具死婴。

אני כבר לא מסוגל לעשות את הטריק הזה. פעם אהבתי אותו, אבל היום כשאני רק חושב עליו רועדות לי הידיים. אני ממשיך לדמיין את הדברים הנוראים שאשלוף החוצה, את אלו שמחכים לי בפנים. אתמול חלמתי שאני מכניס את היד ונסגרות עליה מלתעות של מפלצת. קשה לי לתפוס איך פעם היה לי אומץ לדחוף את היד שלי לתוך המקום האפל הזה. איך פעם היה לי האומץ לעצום עיניים, להירדם.

我已经无法再去表演这个戏法儿了。我曾非常喜欢，而现在我只要一想到它，我的手就会发抖。我我没完没了地想象那些可怕的东西，那些我要拿出来的东西，那些在里头等着我的东西。昨晚我还梦到我把手伸了进去，然后一个怪兽就用嘴咬向了我的手。我很难想明白，曾经的我怎么会有勇气敢把自己的手伸进去，伸到那个阴暗之地里面。曾经的我又怎么会有勇气敢闭上眼睛，安然睡下。

אני כבר לא מופיע בכלל, אבל ממש לא אכפת לי. אני לא מרוויח כסף, אבל גם זה בסדר גמור. לפעמים אני עוד לובש את החליפה, ככה סתם, בבית, או בודק את החלל הסודי שבשולחון מתחת לכובע, אבל זהו. חוץ מזה אני לא נוגע בקסמים, חוץ מזה אני לא עושה כלום. רק שוכב במיטה וחושב על הראש של הארנב והגוויה של התינוק. כאילו הם איזה רמזים בחידה, כאילו מישהו ניסה להגיד לי משהו, שעכשיו זו לא התקופה הכי מוצלחת לארנבים, וגם לא לתינוקות. שזו לא ממש תקופה טובה לקוסמים.

我再也不演出了，不过这对我来说真的没什么。我不再能挣到钱，而我也根本不在乎这个。有时，在家里，我会再次穿上演出时的服装，仅此而已，或者检查检查帽子下面桌子里的隐秘空间，仅此而已。除此以外我不碰任何魔术，除此以外我什么也不做。我就躺在床上想啊想啊，想着那只兔子的脑袋，想着那具婴儿的尸体。这些事情仿佛是一个谜团里的线索，仿佛有人想要告诉我些什么，比如对兔子或者婴儿来讲都一样，现在并不是一个特别顺心如意的时代。又比如对魔术师来讲，这的的确确不是一个好时代。